להפסיק לחכות לתורי לדבר

לרוב אנחנו מקשיבים ומחשבים במוח מה נגיד על זה, במקום פשוט להקשיב. קורה שאנשים יושבים ביחד ומדברים, אבל אף אחד לא ממש מקשיב לשני ורק ממתינים לשעת הכושר להשחיל את מה שיש להם לומר.  

היכולת להתאפק נותנת לנו את כח העל להפוך למתבונן במקום לשחקן פעיל. היתרון בזה הוא שאפשר לעשות פחות ולהשיג יותר מכל סיטואציה. אנשים אוהבים לדבר, אז לתת להם לדבר. להקשיב. זה מעשה של אהבה. כשאנשים מדברים, הם מוסרים לנו את כל התקוות, הפחדים, הרצונות, הצרכים, האהבות, השנאות שלהם. ומבלי לדבר הרבה, נוכל לעשות למענם יותר משהיינו יכולים לתת להם בסיפורי החוכמה שלנו – לחזור על מה שהם אמרו, לשאול אותם שאלות שירחיבו את מה שדיברו, להדגיש את הנקודות המשותפות שגילית.

לא לאפשר לרצונות שלנו למשוך אותנו לכל מיני כיוונים: הרצונות שלנו גורמים לנו להתמקד יותר מידי בתוצאות. ההנאה נמצאת בתהליך. ואנחנו נוטים לשכוח את זה, ולרוץ לתוצאה, ברמה שאנחנו עלולים לעשות את הכל בעצמנו במקום לעשות את זה ביחד, כדי שזה כבר יהיה מוכן וגמור.

להרפות מהרצינות: כשאנחנו מתייחסים ברצינות יתר לעניין כלשהו, הוא מתחיל לנהל אותנו ואנחנו הופכים אותו לדבר החשוב ביותר. טוב להתמקד בנושא שצריך לקדם, אבל לא להפוך את זה לחיים שלנו.  להתמקד בקידום הקריירה זה טוב, אבל לא להפוך את החיים שלנו לפיתוח הקריירה, כי אז נשכח לחיות, נשכח להיות עם חברים, עם משפחה, מבלי לחשוב שעלינו להתפנות עכשיו לדברים אחרים.

אין לנו באמת שליטה על החיים שלנו. החיים קורים. ולכן נזדקק לצידה טובה למסע הזה – לכוחות על האלה כדי לזכור שהתוצאה לא חשובה, אלא הדרך. ובשורה התחתונה, לא אני כאן חשובה, אלא מה אני עושה עם הנוכחות שלי בעולם.